בן שבע היית בבית האבן הזה. מול הלוח, המורה והחלומות – מתי התחלת טווה שיריך?

נוף ההרים שברקע מזדחל לשורות, למילים ולאותיות שאני קורא ברוח החמה…

עץ השיזף עדיין במקומו, מלטף בקוציו את חלון הכיתה השבור…

כבקשתך, רשמתי שאתה ערבי.

בן שבע היית בבית האבן הזה, הרפת עוד לא היתה כאן, גם אחיהוד לא.
הזמן השתנה דרוויש… עכשיו עמלים כאן לפרנסתם מי שבאו אחריך…

בבית הספר יאני בכפר יאסיף קוראים בשקיקה את שיריך, למדת שם, אחרי “הגירוש”, בכיתה הראשונה מימין, אצל המורה היהודיה שושנה.

חייך היו יאוש ותקווה, מזל שהמילים הבקיעו חומות…

שתי נשים ערביות היו לך בברית נישואים, אבל ראשוניות אהבתך נתונה היתה לתמר בן עמי, חברתך היהודיה…

“אני משם” אתה כותב… אבל חי כאן, עם מי תבחר להיות?

חייך מחמוד, מישבר ונדודים, ושיריך שורטים עדיין בחלון כיתתך שבאל-בירווה, היום מושב אחיהוד.

נכתב בעקבות ביקור במבנה בית הספר בו למד מחמוד דרוויש בכפר אל-בירווה היום מושב אחיהוד.